האם זה מפחיד לעמוד על הידיים?

האם זה מפחיד לעמוד על הידיים?

האמת שאני יודע את התשובה, וכן בפעמים הראשונות זה קצת מפחיד אבל כשמתרגלים זה אפילו כיף!

עמידת ידיים זו פעולה שהיא ההפך מהנורמלי, המוכר והידוע… הרי נולדנו עם רגליים כדי לעמוד עליהם, אז מדוע לעמוד על הידיים?

(ולא… לא באתי לדבר איתכם על עמידת ידיים, אלא מה עומד מאחורי זה….)

 

הרבה פעמים בחיים אנו נתקעים במה שנוח, בתוך הגבולות של ההכרות שלנו עם עצמנו- התפיסה הקבועה שלנו

שמספרת לנו למה אנו מסוגלים ומה מעבר ליכולותינו. התפיסה שקובעת לנו מה אנחנו אוהבים ומה "לא

בשבילינו".

בשביל לצמוח ולהתקדם עלינו לשבור את המוסכמות שלנו מול עצמינו ולצאת מאזור הנוחות. לחפש אתגרים,

להתגבר על פחדים, ולנסות דברים חדשים. לא לפחד משינויים.

(דוגמא קלאסית באותו יום שנתתי למתאמנים לעמוד על הידיים, חלקם מאוד חששו ולא רצו לעשות את זה בשום פנים ואופן ואחרי שאמרתי להם שזה ממש קטן עליהם כולם הצליחו בסופו של דבר…)

 

למה בכלל לצאת מאזור הנוחות?

לכאורה, אם נוח וטוב לך, אז למה בכלל לזוז מאזור הנוחות? האמת שזו שאלה טובה.

באזור הנוחות לא תמיד טוב לנו, אנחנו פשוט רגילים. שם מתקיימת שגרה, מקום יציב ובטוח, ללא שינויים דרמתיים,

שעלולים להוציא אותנו מאיזון. מחקרים כבר הוכיחו שאנשים מעדיפים להישאר במוכר שלהם, גם אם הוא רע.

הם מעדיפים לשבת במקום ולא לזוז למקום חדש מהחשש שזה יהיה רע יותר מקודמו.

 

איך יוצאים מאזור הנוחות?

השיטה הכי מומלצת היא ליצור את אי הנוחות בעצמכם, להתחיל בדברים הקטנים שנראים לנו אפשריים אבל מצריכים מאיתנו כמה חיזוקים נפשיים ועם הזמן אפילו לקחת על עצמנו משימות שנראות לנו קצת יותר קשות.

עוד אופציה היא לבחור אדם שיעזור לנו להגיע לשם, מאמן, חבר קרוב או בן משפחה שיעודדו אותנו  לקחת את המכשולים האלו וידחפו אותנו לפעולה.

 

דוגמאות קטנות ליציאה מאזור הנוחות?

* למי שמכור לקפאין – לוותר על כוס קפה 1 ביום.

* למי שיושב ברוב שעות היום – לעשות פעם/פעמיים בשבוע הליכה של 20-30 דקות.

* למי שמכור לטלפון – להחליט על זמן שבו אנחנו לא נוגעים במשך 30 דקות בכלל בטלפון – למשל בזמן שאנחנו יורדים עם הכלב למטה אנחנו רק עם הכלב (אחלה זמן איכות!).

* למי שמתאמן – לבדוק איפה קשה לי באימון ושם להגיד אני לא מוותר לעצמי, למשל אם אני מרגיש שאני לא יכול יותר להמשיך אז לתת עוד כמה שניות ולעבור את הגבול שלי כל פעם בקצת.

כמו למשל בפלאנק (בטן סטטית) – ברגע שאני כבר לא יכול יותר להחזיק להגיד לעצמי יאללה עוד 10 שניות… וככה משתפרים כי הגוף מסתגל במקומות הללו.

 

במבט לאחור אם תחשבו על  חלום אחד שהגשמתם, שאתם מאוד גאים בו, מה גרם להצלחה שלו?

התשובה היא אתם, אתם גרמתם לחלום להתגשם.

הגאווה העצמית הנלוות היא לא סתם, הצלחתם לעשות משהו שהיה נראה מעבר ליכולות שלכם. 

(לדוגמא: מתאמן שלא התאמן מעולם והגיע לסטודיו והוא מתמיד ואפילו מכור… זו פריצת גבול עצמית – יציאה מאזור נוח ומוכר! – הביטחון העצמי עולה – תחושת גאווה וניצחון)

 

חלום הוא בסך הכל מציאות לא מוכרת, אם נרחיב את המציאות שלנו ונפתח לסיטואציות חדשות, יכול להיות ששאר החלומות שעוד לא הגשמנו כבר לא יראו כאלה רחוקים?

שתפו אותי בתחושות שלכם לגבי הפוסט ♥ האם ניסיתם לעמוד על הידיים?